<h1>תניא רבתי סימן נ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתיב (ויקרא כ"ג) אלה מועדי ה' מקראי קדש, במה הכתוב מדבר. אי בראשון הרי כבר נאמר (שם) ביום הראשון שבתון. אי בשמיני הרי כבר נאמר וביום השמיני שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד שאסור בעשית מלאכה. ותניא (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. מה שביעי עצורין אף ששה עצורין. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה ימים עצורין בכל מלאכה, ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה, ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל כל אלו המקראות נראין לי אסמכתא. שכל איסור חול המועד מדרבנן הוא. ובפירושי רבותינו ז"ל מצאתי דאיסור מלאכת חולו של מועד דאורייתא. מכל מקום מדקתני תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטירחא. למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. ויש מביאין ראיה לאיסור חולו של מועד במלאכה שהיא מדרבנן. מדברי הירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ג]. דגרסינן התם א"ר אבא ב"ר ממל אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר המלאכה בחולו של מועד, כלום אסרו מלאכה בחולו של מועד אלא שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה. והאידנא אוכלין ושותין ופוחזין. והתירו חכמים לעשות מלאכה בדבר האבד שאין טרחו מרובה. ומתקנים את הדרכים. ואת הרחובות. ואת מקוואות המים. ועושין כל צרכי רבים בחולו של מועד. וכותל גינה שנפל. סך אותו בקוצים ובאבנים ואינו בונה אותו כדרכו. אבל כותל בית או כותל חצר שנפל בונה אותו כדרכו. וכותל רעוע העומד במקום שיוכל להזיק. סותרו ובונה אותו בחולו של מועד מפני הסכנה. מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד. ואם נפל התנור ונתקלקל במועד מותר לתקנו. והוא שיכול להשתמש בו בחולו של מועד אבל אם לא יוכל להשתמש בו בחולו של מועד אסור לתקנו. הציר הוא מקום שהדלת סובב בו. דהיינו מקום הצינור והצינור עצמו. והקורה שעל גבי הדלת, והמנעול והמפתח שנשברו. מתקנן במועד. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
<h2>דף ח:</h2>
אין נושאין נשים במועד. לא בתולות ולא אלמנות. מפני ששמחה היא לו. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. אבל מחזיר הוא את גרושתו. כדי להשלים עם קרובי אשתו. ומנין שאין נושאין נשים במועד. דכתיב (דברים ט"ז) ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך. אין חופרין כוכין וקברות במועד להקבר בהן אחר המועד. ועושין ארון עם המת בחצר. אבל לא חוץ לחצר. לפי שהרואה אומר שיעשה מלאכה בחולו של מועד. ואינו יודע שיעשה אותו לצורך המת. ועושין כל צרכי המת. גוזזין לו שערו. ומכבסין לו כסותו. ועושין לו ארון מנסרים מנוסרים מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו, והלכתא כותיה. ירושלמי [מו"ק פ"א ה"ו] לא שנו אלא באדם שאינו מפורסם. אבל אם הוא אדם מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כך דמך ר' חנינא עבדו ליה רבנן ארונא בשוקא. והכל מודים שלא יקוץ לו ארזים. ודכותה לא יחצוב לו אבנים. הילכך מת בחולו של מועד עושין לו קבר וכל דבר הצריך למת, דהא אפילו ביו"ט אמרינן יו"ט שני לגבי מת כחול שוויוהו רבנן. כ"ש בחולו של מועד שמותר.
<h2>דף י.</h2>
ואסור לו לאדם שהוא אומן ובקי בתפירה לתפור בחולו של מועד. והיכי דמי אומן כל שיכול להוציא מלא מחט בבת אחת. או שיודע לכוין ולתקן שפה בחלוקו. אבל שאר האנשים תופרין כדרכן. ואסור ליתן המנעלים לרצענין לתקנם במועד. אבל אם נתנם לו קודם המועד מותר לתקנם במועד.
<h2>דף יא.</h2>
אין לוקחין בתים, ועבדים, ובהמה, ואבנים, במועד. אלא לצורך המועד. או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. אין מפנין מבית לבית במועד. אבל מפנה הוא לחצירו. שמאחר ששני הבתים בחצרו. הוה ליה כמפנה מפינה לפינה ומותר. ירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ד] אין מפנין לא מדירה נאה לדירה נאה. ולא מדירה כעורה לדירה כעורה. ולא מדירה כעורה לדירה נאה. ואין צריך לומר מדירה נאה לדירה כעורה. ובתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה מפנין. מפני ששמחה היא לו לדור בתוך שלו. ואין מביאין כלים במועד מבית האומן. אלא א"כ צריכין לו במועד. ואם חושש שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת. ואם אין לאומן מה לאכול. נותן לו שכרו ומניחן אצלו. ואם אינו מאמינו, מניחן בבית הסמוך לו. ונראה שמביאין כלים מאומנים כותים, בין שהם לצורך המועד בין אינן לצורך המועד. לפי שסתם כותים אין מאמינין להם.
<h2>דף יב.</h2>
תנו רבנן מקבלין קיבולת במועד לעשותה אחר המועד. ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא יכול לעשות אומר לנכרי ועושה. וכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה. תניא אידך מקבלין קיבולת במועד לעשותה אחר המועד. ובלבד שלא ישקול ולא ימרוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. ירושלמי [שבת פ"א ה"ח, ע"ז פ"א ה"א] תני אומנין נכרים שהיו עושין עם ישראל. בביתו אסור, בבתיהן מותר. א"ר שמעון ברבי אלעזר בד"א בקיבולת אבל בשכיר אסור. ובד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך. בין תלוש. בין מחובר. בין שכיר. בין קיבולת. ר' אילא אומר בין בתלוש בין במחובר. ובלבד בקיבולת. מצאתי בשם רבינו יצחק בר' יהודה ז"ל. שמותר לתקן פרסות הסוס בנגרי ברזל. דיש לומר כי דבר האבד הוא ומותר על ידי נכרי לצורך המועד. אבל בשם גאון אחר מצאתי דאסור. דשמא יכול לסבול כל ימי הרגל ואפילו רוכב עליו. לפיכך יש להחמיר עליו. ונראה שאם יש לו לרכוב ומתירא שמא יתקלקל הרגל שמותר לתקנו במועד.
<h2>דף יב:</h2>
טוחנין קמח במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור. ואם טחן והותיר מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור. ואם קצץ והותיר מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד. ואם הטיל והותיר מותר. מכניס אדם פירותיו בצינעא מפני הגנבים. וכן שולה (מגביה) פשתנו מן המשרה ומכניסו בצנעא בתוך ביתו כדי שלא תאבד. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. ואם כיון מלאכתו במועד ומת, לא קנסו בנו אחריו להפסיד מה שעשה אביו. ירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ה עי"ש] צידי חיה עופות ודגים. צדין בחכה ובמכמורות, ולא ממעטין בשמחת הרגל. ר' אמי מיקל לון. מפני שממעטין בשמחת הרגל. מצאתי בשם רבינו יצחק ברבי יהודה ז"ל, שמותר להתחיל בלקיטת ענבים ובדריכתן בחולו של מועד. דהא אסיקנא דדבר האבד מותר. וגם מצאתי משמו שמותר לזפת ולתקן כלים לכתחלה בחולו של מועד. לפי שיש בו דבר האבד. זה הכלל כל דבר האבד מותר לטרוח עליו בחול המועד. אבל אין מותר לטרוח עליו טורח גדול. אבל במקום שאין הפסד ואינו דבר אבד. אסור לטרוח עליו כלל. ולישא וליתן בסחורה אפילו בדבר מועט אסור. ובדבר האבד מותר. פי' רבינו גרשום ז"ל ובדבר האבד, כלומר שאם לא יעשה אותה סחורה יהיה לו הפסד בדבר, מותר לעשותה. אבל בחנם שלא להרויח אסור. אבל בשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי. ובדבר האבד מותר. כגון פירות שמתליעין. ופרקמטיא שזמנה עובר. אבל דבר שאם לא ימכרנו במועד יכול למכרו לאחר המועד. אסור למכרו במועד. וכן מצאתי בשם רבינו נתן ז"ל שהשיב לר' מנחם אחיו ז"ל. מי שבא וסחורה בידו לישא וליתן בצינעא בתוך ביתו בחולו של מועד מותר. לפי שהסחורה דבור בעלמא הוא ואינו דבר של טורח שיהיה אסור. הילכך בצינעא היתר הוא. שאפילו מלאכה התירו במקום שיש בה הפסד. וכל שכן הכא דליכא מלאכה כלל. ובשם בעל היראים ז"ל מצאתי, פרקמטיא כל שהיא אסור. היינו להוליך למכור בשוק דאיכא טרחא. אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר. ירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ג] הדא שיירתא שרי מזבן מינה במועדא. מכאן יש להוכיח שמותר לישא וליתן בתגרות עם הנכרים הבאים מחוץ לעיר בתוכה בחולו של מועד. אפילו להוליך למכור התגרות בשוק שיש בדבר טורח אפילו הכי נראה שמותר. לפי שהיא כפרקמטיא האבד. שאם לא יעשה עמהם תגרות, למחר ילכו לדרכם. ועל ההלואות שאנו רגילין להלוות ברבית ואין אנו נמנעין מלהלוות בחולו של מועד. יש שאוסרין להלוות במועד, היינו להתנות עם הלוה וליקח ממנו ערבות או משכון במועד. אבל אם התנה עם הלוה קודם המועד. ובא במועד ליתן לו ערבות או משכון מותר. ונראה שבין כך ובין כך מותר. לפי שאין בדבר שום טורח. ועוד יש להתיר כי שמא תהיה כפרקמטיא האבד. וכן מצאתי בשם בעל היראים ז"ל. מדתני תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד משום טרחא. למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הילכך ההלואות ומלאכה מועטת בתוך ביתו מותרת.
<h2>דף יג:</h2>
ואסור לו לאדם לכבס בגדים במועד. דתנן ואלו מכבסין במועד. הבא ממדינת הים. ומבית השביה. והיוצא מבית האסורין. ומנודה שהתירו לו חכמים. ומי שנשאל לחכם והותר. מטפחות הידים. ומטפחות הספרים. ומטפחות הספג. והזבים והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה. הרי אלו מותרין לכבס במועד. ושאר כל אדם אסורין. ובגדי קטן מותרין לכבס במועד. כל מה שמספיק לו לצורך המועד ולצורך יום טוב. מפני שעשוי ללכלך הרבה. וכן מפורש בירושלמי במועד קטן [פ"ג ה"ב] בעו קמי דרבי יוסי בגדי קטנים מה הם. א"ל כמי שאין לו אלא חלוק אחד דמי. ומותר לכבסן. כלי פשתן מותר לכבסם במועד. כך פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. וכן מצאתי לגאון אחר. ובשם גאון אחר ז"ל מצאתי. מהו לכבס בגדי פשתן בחולו של מועד. כך דעתי נוטה שאסור לכבסן כו'. ומותר לו לאדם להקיז דם ולהתרפאות בחולו של מועד. תוספתא [מו"ק פ"ב מ"ו] שותין מי זבלין. ומי דקרין. וכוס של עיקרין במועד. שבראשונה היו אומרין אין שותין מי זבלין ומי דקרין וכוס העיקרין במועד. עד שבא ר' עקיבא ולימד ששותין מי זבלין [וכוס העיקרין] ומי דקרין במועד. ומותר לאדם לחוף ולרחוץ מפני כבוד יום טוב האחרון. ואע"פ שאסור לכבס ולספר במועד. כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל. ואסור לו לאדם לגלח במועד. דתנן ואלו מגלחין במועד. הבא ממדינת הים. ומבית השביה. והיוצא מבית האסורים. ומנודה שהתירו לו חכמים. ומי שנשאל לחכם והותר. והנזיר. והמצורע. והעולה מטומאתו לטהרתו. ודוקא כשלא היה להם פנאי לגלח. אבל אם היה להם פנאי לגלח ולא גילחו אסורים לגלח. ושאר כל אדם אסורין לגלח. הנזיר. והמצורע. אע"פ שהיה להם פנאי לגלח ולא גילחו. מותרין כדי שלא ישהו קרבנותיהם. ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל. מותר לגלח במועד. דכיון ששביעי שלו בשבת אנוס הוא. ומותר לגלח קטן הנולד מלא שער. בין נולד קודם המועד בין נולד במועד. מצאתי בשם רבינו נתן שהשיב לר' מנחם אחיו ז"ל שמותר להעביר השער במקום הקזת דם במועד ואפילו בתער. לפי שהקזת דם עקר פקוח נפש הוא. ופקוח נפש דוחה שבת וכל שכן חולו של מועד. ומי שיש לו שערות גדולות בשפמו. ומצערות אותו מותר לגלחן במועד. ירושלמי [עי' מו"ק פ"ג ה"א] רב אמר שפם כנטילת צפרנים לכל דבר. א"ר ירמיה ובלבד בנוטות. ונטילת צפרנים במועד יש שאוסרין ויש שמתירין. והרוצה ליטלם נראה שיש לו לשנות בנטילתן. שאם היה רגיל ליטלם בנגוסטר (מספרים), יטלם בסכין. ואם היה רגיל ליטלם הוא בעצמו, יטלם עתה על ידי אחרים.
<h2>דף יח:</h2>
אלו כותבין במועד. קידושי נשים. גטין. ושוברין. דייתיקי, מתנה. פרוזבולין. אגרות שום. אגרות מזון. שטרי חליצה ומיאונים. ושטרי בירורין, וגזירות בית דין. ואגרות של רשות. יש מפרשין אגרות של שאילת שלום. דכיון שאינו כותב שם צרכו כלל אלא שאילת שלום בלבד אין כאן שום צורך באותה הכתיבה ואינו דומה למלאכה כלל לכך מותר. דלא הוי אלא כמטייל בעלמא. מפורש בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ג] וכך מצאתי בשם רבינו חננאל ובשם רבינו יצחק פאסי ז"ל. אבל בשם הגאונים ז"ל מצאתי מי שהיה במקום שאין שיירות יוצאות אלא שתי פעמים בשנה. ומבקש לכתוב אגרות בחולו של מועד מותר לו לכתוב. מאי טעמא כיון שמבקש לשגר להן או לצוותן על מלאכתו שיש בו ריוח והפסד. או לעשות תקנה לפרנסת ביתו. ואין השיירות מצויות עד ששה חדשים אחרים אין לך הפסד גדול מזה. ולפיכך מותר. אבל ודאי אם אין לו צורך כלום ושלום בעולם. אל יכתוב. וגם בשם רבינו יצחק בר' מרדכי ז"ל מצאתי שמותר לכתוב אגרות בחולו של מועד אם יצטרך לאדם. אבל לתקן קונטריסין לכתוב אחר המועד אסור. ומנהגנו לכתוב האגרות במועד בשנוי. אין כותבין שטרי חוב במועד. ואם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל מותר. ואין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד. ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה. והלכתא כותב אדם תפילין ומזוזות כדי פרנסתו. תניא בתוספתא דמשקין. כותב אדם חשבונותיו במועד. ומחשב אדם יציאותיו במועד. ומקבלין קיבולת במועד למוצאי מועד. אבל לא ימוד ולא ישקול ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. ושכר פעולה שאין לו לסופר או לפועל מה יאכל שפיר דמי. ומותר לטוות ציצית בחולו של מועד לצורך טליתו. אבל אם אינו צריך לו, אסור.
